סיכום

מאמר זה מציב בפני כל אחד מאיתנו שאלה נוקבת להתבוננות אישית: מי באמת מנהל את חיי - אני עצמי, או דמות מן העבר שעדיין מוסיפה לנהל אותי מבפנים?

מאמר עיוני אישי על השחרור מכבלי הציפייה, השליטה הסמויה והחופש להיות נאמן לעצמך

האדם נולד אל תוך שפה, תרבות ותבניות חברתיות מוכנות מראש. מראשית ימיו, מבלי שייתן על כך את הדעת, נפרס לנגדו תסריט לא כתוב: כיצד ראוי להתנהג, מה נחשב להצלחה, ממה יש לחשוש וממה לקבל אישור. במרוץ החיים, הצורך העמוק בהשתייכות, הרצון לרצות והפחד הדק מפני דחייה או ביקורת הופכים לא פעם לבמאים השקטים של חשיבתנו ופעולותינו. אנו לומדים לשחק תפקיד, לעמוד בציפיות ולעצב את אישיותנו כך שתתאים לדרישות הסביבה, עד שהגבול בין מי שאנחנו באמת לבין הדמות שאנו מגלמים הולך ומטשטש.

בספרו "מילים", מעיין הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ ז"ל בטבע האנושי דרך התבוננות ביצירתו של הסופר הבריטי סאקי Saki שמו הספרותי של הקטור יו מונרו (1870–1916). סאקי נודע בכתיבתו האירונית והסאטירית, המתאפיינת בהתבוננות חדה ומפוכחת בטבע האנושי ובאופן שבו החברה המעמדית והמוסכמות הנוקשות מעצבות את התנהגות האדם.

באחד מסיפוריו, מתוארת דמות המנסה לפרוק עול ולהשתחרר מתבנית חברתית כובלת. אולם, כפי שמצביע הרב שטיינזלץ, השינוי שאותה דמות מחוללת אינו אלא שינוי חיצוני בלבד – היא משנה את המעטפת, אך מוסיפה לפעול מתוך אותה מערכת מושגים וציפיות של החברה שממנה ביקשה להימלט. היא נותרה לכודה באותה תפיסת עולם, רק מגילוי הפוך שלה.

האם שינוי חיצוני הוא חופש?

ניתוח זה מעורר שאלה נוקבת: האם שינוי בנסיבות החיצוניות – החלפת סביבה, שינוי מקום מגורים או אפילו פירוק מסגרת כובלת – מעניק לאדם חירות אמיתית? או שמא האדם יכול להמשיך להיות שבוי בדפוסים ישנים גם כאשר התפאורה כולה השתנתה?

כאשר הרצון לרצות והצורך באישור חיצוני מנהלים את האדם, הוא מפסיק לחיות את חייו שלו. הוא הופך לשחקן במחזה שנכתב עבורו. תופעה זו אינה מוגבלת רק ליחסים בין הפרט לחברה הרחבה; היא נוכחת באופן החריף והכואב ביותר בעולמם של חיי הזוגיות, במערכות יחסים אינטימיות, ובפרט בתהליכי פרידה וסיום של קשר.

במהלכה של מערכת יחסים מורכבת או כובלת, אחד מבני הזוג עלול לסגל לעצמו זהות שלמה שמטרתה הישרדותית: הימנעות מחיכוך, ריצוי, מזעור עצמי או התאימות לציפיותיו של בן הזוג השני. התסריט נקבע: מה מותר להגיד, כיצד מותר להרגיש, איזה חלק מהאישיות מותר להבליט ואיזה חלק יש להצניע.

השליטה שמעבר לנוכחות הפיזית

הטרגדיה העמוקה מתרחשת לעיתים מזומנות דווקא לאחר שהקשר הגיע לסיומו הפורמלי. הניירות נחתמו, המגורים הופרדו, והנוכחות הפיזית של בן הזוג לשעבר נעלמה מן החיים היומיומיים. ואף על פי כן, האדם מוצא את עצמו ממשיך להתנהל תחת אותו צל. השליטה אינה זקוקה עוד לנוכחות פיזית כדי להתקיים; היא משתכנת בתוך תודעתו של האדם.

גם כשהוא חופשי לכאורה, הוא מוסיף לשאול את עצמו בלב: "מה הוא היה אומר על ההחלטה הזו?", "האם היא הייתה מבוקרת אותי על כך?", או שמא הוא פועל מתוך דחף נגדי – לעשות בדיוק את ההפך, אך ורק כדי להוכיח שהשתחרר. שתי התגובות הללו הן שני צדדים של אותו המטבע: שתיהן מונעות מאותה נקודת ייחוס חיצונית. האדם מוסיף לשחק לפי התסריט שמישהו אחר כתב עבורו – בין אם בציות סביל ובין אם במרד פעיל.

האומץ להיות אמיתי: תורת קוצק

מול הזיוף שבציות לציפיות הזולת עומדת תביעתו החד משמעית של רבי מנחם מנדל מורגנשטרן, "הרבי מקוצק" (1787–1859). הרבי מקוצק העמיד במרכז הנהגתו את הדרישה הטוטאלית לאמת פנימית ואת הסלידה העמוקה מכל שמץ של זיוף, חקיינות או ניסיון להרשים את הזולת.

תפיסתו היסודית מזכירה לנו כי אדם המעצב את התנהגותו רק כדי להתאים לציפיותיהם של אחרים – או כדי להגדיר את עצמו לעומתם – מאבד את עצמיותו. אם אני פועל רק בגלל הזולת, ואתה פועל רק בגללי, הרי ששנינו מאבדים את קיומנו הממשי והופכים לצללים.

האומץ להיות אמיתי, לפי תפיסה זו, אינו מתבטא בהתרסה קולנית או בשינויים דרמטיים כלפי חוץ. הוא מתחיל בהסרת המסכות הפנימיות, בנכונות להביט פנימה ללא פחד ולשאול: מהו הרצון האמיתי שלי? מהן ההסכמות שלי? ומי אני כאשר אינני מנסה לרצות או להוכיח דבר לאיש?

מחלוקת פנימית לחירות קיומית

כאשר קשר זוגי מסתיים, החופש האמיתי אינו מתמצה בעצם העזיבה הפיזית. הפרידה המשפטית או הגאוגרפית היא רק התנאי המוקדם; החירות המהותית מתחילה ביום שבו האדם מסרב להמשיך ולמלא את התפקיד שהוקצה לו בעבר.

היא מתרחשת ברגע הקטן והשקט שבו האדם מזהה את הקול החיצוני המהדהד בראשו – הקול שמבקר, שמפחיד, או שמדרוש ממנו להיות מישהו שהוא אינו – ומחליט שלא לפעול לפיו. ברגע זה, האדם מפסיק להיות ניצב בתסריט של זולתו, ואוחז לראשונה בקולמוס כדי לכתוב את פרקי חייו הבאים.

המאמר הזה מציב בפני כל אחד מאיתנו שאלה נוקבת להתבוננות אישית: מי באמת מנהל את חיי – אני עצמי, או דמות מן העבר שעדיין מוסיפה לנהל אותי מבפנים?

סיכום ומסקנה

היכולת לחיות חיים של אמת דורשת מאמץ מתמיד לפענח את המניעים העמוקים של פעולותינו. השחרור מכבליה של מערכת יחסים כובלת אינו הושלם עד שלא חל שינוי פנימי במערכת ההפעלה של התודעה.

לפיכך, המסקנה העולה היא חד-משמעית:  החופש אינו מתבטא רק בהחלטה לעזוב אדם אחר; החופש האמיתי והשלם הוא להפסיק להיות האדם שאותו אדם אחר דרש ממני להיות.

הערה: מאמר זה התבסס בחלקו על הספר "מילים" שצוטט לעיל.