תיקון ותוספת לצוואה קיימת או צוואה חדשה

תיקון ותוספת לצוואה קיימת או צוואה חדשה

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק")

השאלה הפרקטית:

כיצד לבחור את הדרך הנאותה לשנות ו/או להוסיף על צוואה קיימת? האם לכתוב צוואה חדשה או שמא די בעריכת תיקון או תוספת לצוואה קיימת?

אין קיום צוואה ללא צו:

סעיף 39 לחוק קובע מפורשות שלמסמך המכונה "צוואה" אין כל תוקף כל עוד לא ניתן צו: " אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו קיום לפי הוראות הפרק החמישי."

יוצא איפה שהצעד הראשון הוא לערוך צוואה בהתאם לחוק ולפסיקה אלה שעלינו לזכור שלא די בעריכת הצוואה אלא יש צורך בקבלת "חותם כשרות" ע"י הרשות  צו קיום צוואה – קודם לקבלת אותו צו "קיום", הצוואה וכשרותה יעמדו במבחן.

חוקיותה של הצוואה:

ראוי לציין כי לא כל "רצונו האחרון של אדם" כפי נכתב בצוואתו יכובד וזאת אנו למדים מהפסיקה וגם מן החקיקה כגון סעיפים 33 עד 35 לחוק שבהם המחוקק ראה לנכון להדגיש כי ישנם מקרים בהם צוואתו של האדם לא תקוים בשל אי חוקיות וזה לשון החוק: " 34. הוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי – בטלה."

יוצא איפה שבין יתר תפקידיו של עורך הדין או של הנוטריון בפניהם ניצב המצווה, מתווסף תפקיד נוסף "מעין שיפוטי" להחליט האם רצונו של המצווה הנו למשל בגדר "מוסרי" או "ניתן לביצוע" ונראה לי שהדוגמא הבולטת ביותר בסוגיה היא בג"ץ 09 /6167 שלמה אבני נ' מדינת ישראל. השאלה שהתעוררה במקרה זה הייתה האם לאפשר להשליך את גופתו של המצווה (אבני) למאכל חיות (מר אבני ביקש להשליך את גופתו למאכל חיות ולאחר שבקשתו נדחתה על-ידי בית המשפט, ביקש להשליך את גופתו לים, בקשה שאגב התקבלה).

כשרותו של המצווה ושיקול דעתו של עו"ד או נוטריון:

סעיף 26 לחוק קובע כי "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה."

לית מאן פליג כי מקצוע עריכת דין לא כולל ולא דורש ידע בתחום רפואת הנפש ומכאן שאנו למדים שהמחוקק גלגל על כתפי עוה"ד/נוטריון מלאכה שאינה נמנית עם הכשרתו.

אכן נקבעו כללים בדבר עריכת צוואה במקרים בהם יתכן ספק לגבי כשרותו של המצווה כגון דרישה לאישור רפואי כאשר המצווה מאושפז בבי"ח. סעיף בעייתי בפני עצמו המטיל חובה רחבה וכוללנית ולדידי ללא צורך.

למרות הכללים שנקבעו בחוק, עדיין נותר שטח אפור רחב בהם נדרש מקבל הצוואה בפניו ניצב המצווה "שיקול דעת רחב וענייני".

ישנן גישות שונות ובהן הגישה הדוגלת ב"חומרה יתירה בכל מקרה של ספק". גישה זו תגרור הוצאות לא קטנות על המצווה בכך שיזדקק לחוות דעת (יקרה) במקרים שאין כל צורך של ממש.

הגישה המקלה אף היא בעייתית ויתכן וצוואתו של אדם תפסל בשל העובדה שקיים ספק אם בעת עריכת הצוואה היה המצווה "צלול דיו" לערוך את צוואתו.

אין ספק שעל מקבל הצוואה להפעיל שיקול דעתו ענייני ולהשתמש בניסיונו כדי לבחון איזו דרך תבחר לייעץ למצווה עת עריכת הצוואה ואין כל פסול שלא להסכים לערוך את הצוואה במקרה של ספק.

כמו כן טוב ייעשה עורך המסמך אם יברר עם המצווה את נסיבות עריכת הצוואה, שליטתו של המצווה בהיקף רכושו ויתרשם מאותו מצווה התרשמות בלתי אמצעית.

טעות שהתגלתה בצוואה והדרכים לתיקונה:

סעיף 25 (ב) לחוק קובע מה הם מרכיבי היסוד בצוואה":

(1)       בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

(2)       בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 – הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

(3)       בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 – הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על ידי המצווה עצמו;

(4)       בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

סעיף 25 (א) לחוק וקובע:

25  (א)  התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

כבר כעת ניתן ללמוד כי המחוקק הותיר בידי הרשות כלים על מנת לאפשר קיום רצונו האחרון של המצווה ע"י עריכת תיקון של פגם כאמור לעיל.

כך גם נתן המחוקק בידי הרשות את האפשרות לתקן טעות של ממש זאת כאמור בסעיף 32 לחוק כפי שיצוטט, ממנו אנו למדים שמלאכת הפרשנות היא כולה בידי הרשם לענייני ירושה או בית המשפט לענייני משפחה:  "נפלה בצוואה טעות סופר או טעות בתיאורו של אדם או של נכס, בתאריך, במספר, בחשבון או כיוצא באלה, ואפשר לקבוע בבירור את כוונתו האמיתית של המצווה, יתקן את הטעות הרשם לענייני ירושה, או בית המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א."

הדגש הוא שהתיקון יעשה בידי הרשות והיא זו שתכריע בשאלת טיב הטעות ואם להכשירה או לא אחרי שזה "בחן את כוונתו האמתית" – המחוקק העניק לעצמו בין היתר, כוחות של בחינת כוונתו של אדם לאחר מעשה וזאת כאמור בעניינים טכניים.

לא רק בסעיף 32 אנו מוצאים שהמחוקק העניק סמכויות רבות של פרשנות, אף בסעיף 54 העניק המחוקק לרשות אפשרות ליתן פרשנות חיצונית ובלבד שתעמוד במבחן "אומד הדעת של המצווה": " (א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. (ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה."

מכאן לכותרת דלעיל, שהרי אם נערוך "תיקון" לצוואה אזי בבא היום לקיימה יעמדו בפנינו צוואה ותיקון צוואה כך שאף אם התכוון המצווה "לתקן פגם" עדיין אפשר וכל כוונתו תאוין שהרי בידי "הרשות" הכוח לתקן ומשמע גם הכוח שלא לתקן כך שאותו תיקון עלול להיפסל וכל כוונת המצווה תאוין.

לכן כבר בשלב זה ברור כי כל עוד המצווה בין החיים ואינו מנוע מלערוך צוואה חדשה הרי שדרך זאת עדיפה על כל תיקון.

עצתי הנובעת מניסיון עבר כי המצווה אף יעמוד וידרוש כי עותק הצוואה המבוטלת יישמר וזאת על מנת שניתן יהיה בעתיד ללמוד על מהות התיקון, לדברים משנה תוקף עת בשינוי העתים מבקש המצווה להדיר מישהו מצוואתו הקודמת, לתקן פרטי רכוש או לשנות חלקי נהנים.

התערבותו של הרשם וסמכויותיו עפ"י חוק:

המחוקק העניק לרשם סמכויות נרחבות בסעיף 73 ג: "לרשם לעניני ירושה יהיו הסמכויות הנתונות לועדת חקירה לפי סעיפים 9 עד 11 לחוק ועדות חקירה, תשכ"ט–1968, ככל שהדבר דרוש למילוי תפקידו לפי חוק זה."

עיקר מטרת הסמכויות היא לאפשר לרשם לדרוש מסמכים והשלמת פרטים בעת שמונחת בפניו בקשה לקיום צוואה.

לשון הצוואה:

צוואה צריכה להיות מסמך ברור מאוד ללא "שטחים אפורים". זהו מסמך שכל בר דעת יקראו ויבין מיד את כוונת המצווה ללא שיידרש לפרשנויות, וכבר אמרו חז"ל "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב)  כל שופט ודעותיו!

הפסיקה:

בתי המשפט נחלקו ואין פסיקה אחידה לעניין תוקף "תיקון או תוספת" של צוואה שנערכה לפני כן ועכשיו נעשה שינוי באמצעות מסמך נלווה ולא צוואה חדשה.

מסקנות:

מן המקובץ אנו למדים כי צוואה שאינה די ברורה יכול ותפורש שלא כפי כוונתו הנכונה, המלאה והאמיתית של המצווה שהרי כפי שפורט ישנם מספר כלי פרשנות ואין מי שלכפנו יתקע כי תמיד תושג התוצאה אליה כיוון המצווה  וככל שלשון הצוואה "סתומה" יותר כך תתרחבנה אפשרויות שונות של פרשנות ובדיקה מדוקדקת של המסמך.

בנסיבות כאמור הרי שכל עוד המצווה כשיר לצוות הרי עריכת צוואה חדשה עדיפה על פני "תיקון או תוספת" לצוואה כי הרי סעיף 36 קובע מפורשות כי צוואתו האחרונה של אדם מבטלת את קודמתה גם ללא ציון מפורש לכך: " (ב) צוואה חדשה, אף אם אין בה ביטול מפורש של צוואה קודמת, רואים אותה כמבטלת את הקודמת במידה שהוראות הצוואה החדשה סותרות את הוראות הצוואה הקודמת, זולת אם אין בצוואה החדשה אלא הוספה על האמור בצוואה הקודמת."

המלצות:

הסיכון הטמון בתיקון או תוספת צוואה קיימת אינו מצדיק בשום פנים הימנעות מעריכת מסמך חדש, מלא ושלם בו יצווה המצווה את רצונו כמסמך חדש.

מסקנתנו היא כי בעת עריכת צוואה טוב יעשה המצווה אם יתייעץ בעורך דין הבקיא בדין קודם לעריכת צוואתו וזאת על מנת שרצונו האחרון של המצווה יקוים ובדרך הראויה והנכונה.

התייעצות עם עורך דין יש בה אף להואיל לעת קיומה של הצוואה תוך שיביאו בחשבון שיקולי מס ושיקולים נוספים עליהם נרחיב בפעם אחרת.